שעת כושר משפחתית
(או: אלה אנחנו- גרסת המציאות)

לשאול מישהי איך היא אוהבת את הפעילות הגופני שלה, זה קצת כמו לשאול: "איך את אוהבת את הקפה שלך?"- אז בימים כתיקונם אני אוהבת את הפעילות הגופנית שלי לבד, בפול ווליום, לבד, בעוצמה גבוהה ולבד.
בול כמו שאני אוהבת את הקפה שלי.
אבל תראו קטע; מאז שנכנסה הקורונה לחיי היא ביטלה את הלבד באופן כמעט חד משמעי- אני אמא לשלושה ילדים קטנים שלא יכולים להישאר לבדם, זה אומר שהלבד הכי לבד שלי הוא בשירותים, וגם הוא כבר מוטל בספק.
אז אם אחזור לפעילות הגופנית שלי- שהייתה לי כמו אוויר לנשימה, כשברגעי אימהות מסוימים יכולתי להתחרות עם מורשת פורסט גאמפ ופשוט לשעוט החוצה מהבית למסלול לא ידוע ולפרק זמן לא ידוע (כל עוד אני חוזרת בזמן לתת בקבוק). ועכשיו?- עכשיו יש פורסט גאמפ רק בטלוויזיה.
הדבר היחיד כמעט שנשאר יציב בחיי האימהיים, גם בימי הקורונה, הוא היכולת או הצורך לחשב שוב ושוב מסלול מחדש.
אז חישבתי מסלול מחדש ונרשמתי לאימוני און ליין.
ואז שוב חישבתי מסלול מחדש כי לא הצלחתי להתייצב או להתרכז באף אימון און ליין, ואם תסכול היה שורף קלוריות או מעצב את הגוף הייתי זורמת, אבל הוא לא.
הפתרון היה ברור-
מצד אחד של המשוואה נמצאים הילדים, שלושה בנים, שצריכים לפרוק אנרגיה. מהצד השני יש שני הורים שצריכים לפרוק אנרגיה (ועוד הרבה דברים אחרים שהמציאות החדשה זימנה לנו) – אז אחד ועוד אחת (ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד חתול) הניעו אותי להכריז על פעילות גופנית משפחתית!- בתקווה שהיא תעלה את הסיבולת של כולנו לרמות שיאפשרו לצד של ההורים לנשום ולצד של הילדים להירדם בשעה סבירה.

אז ישבתי לתכנן ולדבר עם המד"סית ומדריכת הכושר שבי, שאי שם בעשור הראשון של שנות ה-2000 אצה רצה לה משיעור ספינינג לאימוני ריצה, כשהקוקו מתוח בול במקום הנכון והחזה עומד בול במקום הנכון. זאת הייתה שיחה חביבה, אתן חייבות לעשות את זה פעם, דווקא עכשיו עם כל הקושי של התקופה הזאת זה דווקא נחמד לדבר עם מי שהיית פעם מזמן (כל עד את עושה את זה בינך לבין עצמך, אחרת זה קצת פסיכי).

אחרי שפינינו את הסלון (ואני פיניתי מחשבות על שיפוץ נוסף) היה זה דווקא המושלם שלי ששאל למה אני לא מצלמת את האימון לבלוג.
המשפחה שלי כבר כל כך רגילה למצלמה שמלווה אותנו- ובהזדמנות אספר איך אני עושה את זה ואיך מצאתי את האיזון הנכון שמשמח את כולם- כך שההיעדרות של המצלמה בלטה יותר מהיעדרות של העוזרת בימים האלה (ומדובר בהיעדרות ניכרת, תאמינו לי…).
עניתי לו שרציתי להתרכז בנו, ולא להיות מוסחת מהצילום. בהיותו מושלם הוא הציע שאצלם ומקסימום לא אשתמש במה שייצא.

אני חייבת להודות שתוך כדי אימון כל מה שחשבתי עליו זה שה"מקסימום" הזה כל כך הולך לקרות!- כי אני תכננתי אימון אינסטגרמי ברמות על; מדויק, מקצועי ורציני. מה שיצא בפועל זה ברדק אחד גדול; ילדים רצים לכל עבר, לא מבינים מה אני מסבירה, אחד שהתייאש ממש מהר ונדבק לאייפון, אחד שהודיע שהוא עייף מדי ורעב מדי וילד מדי, ואחד שלא הפסיק להתפוצץ מצחוק והדביק את כל המשפה בצחוק המתגלגל שלו. 

בערב, התיישבתי לראות את חומר הגלם בזהירות של מישהו שיודע שהוא הולך לצפות בתאונה חזיתית. להפתעתי איך שלחצתי "פליי" לא הפסקתי לצחוק צחוק היסטרי כזה שמגיע עד רצפת האגן, שמזכירה שאני אחרי שלוש לידות וכדאי שאירגע.

הכוונה המקורית של הסרטון הייתה להעניק לעוקבות שלי רעיונות לתרגילים משותפים עם הילדים, כאלה שאפשר לעשות לבד ולא כחלק מאימונים מקוונים.
אבל הורות לחוד ותכניות לחוד…
עכשיו אני מקווה שהסרטון הזה יעשה לכן טוב על הלב ויזכיר שכולנו באותו מצב, ושהכאוס חוגג גם אצל אלה שמתחזקות פיד אינסטגרמי מרשים.

אלה אנחנו- ימי קורונה 2020, גרסת המציאות.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *