תחושות של קיץ

יש לו ריח, לקיץ, שאני זוכרת עוד מילדות; ריח של רוחות קרירות ב-08:00 בבוקר, שכולם יודעים שאוטוטו מתחלפות באוויר עומד, ריח של מי השקייה שנזלו על מדרכות באמצע הצהריים, ריח של אבטיחים וענבים ומקדם הגנה. ריח של קיץ.
אבל כבר שנים שאני מתייחסת לקיץ אחרת, יחס כזה שתחילתו דגדוג של אושר אך מיד אחר כך מתחלף בניגון אחר, מבוגר משהו ונטול נוסטלגיה:
חם היום, חם מדי. אני נוזלת… מה קורה עם המזגן? איך מסריח פה מזיעה! הג'ינס נדבק לי לנשמה. כמה יתושים! חייבת להוריד שערות, חייבת לעשות פדיקור, חייבת לתפוס צבע, חייבת להניח לעצמי.

רומן בלתי אפשרי עם עצמי
הסביבה המבוגרת, זו שמקיפה אותנו, דואגת לתחזק את יחסי האהבה-שנאה, הנשיים בעיקר, עם הקיץ. היוש נשות העולם, נשמע קול נשי מפרסומת בטלוויזיה כבר באוקטובר, נכון שהחורף עוד לא הגיע אבל תתרכזו (עוד) רגע במה שאתן אוכלות, לובשות, נושמות, כי אתן יודעות איך זה, אוטוטו מגיע הקיץ. נו כן, עוד חצי שנה, אבל זה אוטוטו במונחים של הזדמנות להרוויח כלכלית מטיפוח החלום הלא מוסבר להיכנס לג'ינס מהתיכון, או מכיתה א'. תלוי כמה נתאמץ על לשחק לך עם המוח. 

ארזת לבד?
הילדים שלי אוהבים את הים ברמות גנטיות מיום שנולדו, ממש כמו אבא ואמא שלהם.
רק שבעוד אבא שלהם אוהב ללכת לים כדי להיכנס אליו, אמא שלהם אוהבת להסתכל עליו, להיות מוקסמת ממנו ואפילו להתרגש ממנו עד כדי דמעות. כך או כך הליכה עם הילדים לים- שלקחו מאבא את החיבה להיכנס פנימה ומאמא את היכולת להגיע לכדי דמעות (פחות מהתרגשות מפלא הבריאה ויותר כי הם ילדים ודמעות הן לגיטימיות)- היא חתיכת פרויקט אריזה מבחינתי;
עשרה בקבוקי מים, מקדם הגנה לפנים, ולגוף, ובספריי, כובעים, בגדים להחלפה; בגדים להחלפה אחרי הארטיק, בגדים להחלפה אחרי האבטיח, גלגל ים, גלשן בוגי, עגלה, בגדי ים, מגבונים, חיתולים, מוצצים, מגבות, פירות- כי צריך לשמור על הבריאות, חטיפים- כי צריך לשמור על השפיות, עוד בקבוק מים, וספר, כי אני אופטימית (או מנותקת מהמציאות).

 


כשהייתי ילדה
כשהייתי ילדה לקח לי שתי שניות להוריד בגדים תוך כדי ריצה- כאילו יש סיכוי שהים עוד יברח לי- לזרוק אותם על החוף ולהיכנס למים במלוא העוצמה.
היום אני מתקלפת מבגדי לאט מאוד… גם אם יהיו כאלה שיגידו שאני נראית טוב (תודה, תבואו יותר) זה הרי כבר נחקר מדעית שנשים לא בהכרח מרגישות נוח עם גופן ויודעות לזהות כל פאק מקילומטרים ואף לאמלל את עצמן על כך ימים ולילות. אני רואה את הוורידים הבולטים, את הסימנים שהאירו אחריהן הלידות והעור הדקיק והכמעט שקוף. אני רואה את המותניים ואת החזה שכבר מזמן לא עומד איתן ודורש סידור אגבי בתוך החזייה. אני רואה את הצלוליט שהתיישב לי בגוף בלי הזמנה ואני רואה את השערות שפספסתי ברגליים במהלך הגילוח החפוז.
אני רואה את הילדים שלי מתרגשים.
חם לי.
מזיע לי.
………….

כשהייתי ילדה מרחתי מקדם הגנה, זה היה בימים שקראו לו פשוט "קרם שיזוף" ואמא שלי אמרה לי שצריך, אז מרחתי, כי היא אמרה. וגם כי פעם נשרפתי ואחר כך, כשלבשתי בחוג בלט את הבגד ריקוד זה כאב לי נורא בכתפיים. היום אני מורחת מקדם הגנה כי אני מתה מפחד. מורחת את הילדים באובססיביות קלה, מורחת כל נקודת חן קטנטנה וחדשה שיוצאת להם ורועדת. מפחדת מקרני השמש, מהקרינה ומהמחלה הנוראית שלא אומרים את שמה מרוב שהיא מפחידה.
אני רואה את הילדים שלי מתרגשים.
מביך לי בבגד ים.
חם לי.
מזיע לי.
ואני מתה מפחד מהשמש.

 

תראו אותי, יצרתי חיים
הם יוצאים מהמים.
אם הייתי צריכה לעצום עיניים ולדמיין סאונד של אושר זה בדיוק מה שהייתי שומעת- הצחוק שלהם, ההתרגשות שעטופה בהתנשפויות והחיוך, שאפילו אותו אפשר לשמוע, בחיי.
ואז זה היכה בי: הבנים במשפחה שלי כל כך שמחים ואני עם הנשיות, והקלוריות, והצלוליט, והלכלוך, והדביק, והחול, והחום, והזיעה, והפחד, וחוסר הביטחון, יושבת כאן ממורמרת ומפספסת רגעים יקרים.
תפקחי את העיניים. תתעוררי.
………….

לא נכנסתי למים, וגם לא חדלתי ממריחה אינסופית-חרדתית, כל רבע שעה-20 דקות של מקדם הגנה על כל גוף שהתקרב אלי (והיה קשור אלי בקשר נישואים ו/או דם). אבל נרגעתי. נהניתי. שיניתי משהו.
אומרים שאנשים מבוגרים לא יכולים לשנות את דרכיהם, שהם כבר רגילים למנהגים שרכשו, רגילים לעצמם.
מי שאומר את זה הם המבוגרים בעצמם,
אז אולי אני לא כל כך מבוגרת כמו שחשבתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *