נועה הנדין בשדה התעופה

שלום, אני נוסעת

הולכת כדי לחזור

נועה הנדין בשדה התעופה

אני מסתכלת עליהם ישנים, על שלושת הגוזלים שלי.
שלושה בנים, שלושה צמודים, שלוש אהבות שלי שסערו לתוך חיי בתוך ארבע שנים.
תוך כדי תנועה היו רגעים שנראו כאילו הם לא זזים ולא יזוזו, והיו רגעים שברחו לי בין האצבעות.
הכול היה קיצוני, שום דבר לא עשה קולות של רוגע.
ההורות הזאת שלנו היא קצת כמו להיות על רפסודה כשהים לא מפסיק לדבר בין גליו, ואת עושה הכול כדי להשאיר את כולם יבשים. 

ובתוך כל הסופות מצאתי לי רגעים של לבד- שעה או שעות בודדות- כל פעם משהו אחר שמילא את המצברים ונתן לי כוחות וכלים כדי לחזור לככב בתפקיד חיי;
מחזה על אמא בתחילת דרכה, דמותה מורכבת מאוסף רגעים קומיים וטרגיים, נעה על הרצף שבין סצנות דרמטיות-הירואיות לפעלולנות נטולת כפילות או מחליפות.
זו רק היא כאן, ורק היא שתלַמד את עצמה ותִילמד מעצמה.

ואז הגיע הקיץ הזה, הקיץ שבו יש לי כבר ילדים גדולים בקנה מידה של אמא שעוד חודשיים תסגור שש שנות אימהוּת, הקיץ הזה שבו אני כבר יודעת איך לתפעל את הרפסודה, קיץ שבו אני כבר לא דואגת שהילדים שלי לא יירטבו; לא מכסה עליהם בגופי ולא בורחת מהגלים.
וזה הקיץ שבו אני נותנת לעצמי יותר מרגע בודד, אלא אוסף של רגעים מעבר לגלים.

זה אולי לא פוליטיקלי-אימהי אבל לא, אין לי רגשות אשם. אני לא מתחרטת, לא מתנצלת ולא מתגוננת. לא יושבת ומסבירה שזאת פעם ראשונה מזה תקופה, ש"מגיע לי" ו"נכון לי" ושהייתה הזדמנות, שכמעט התמוטטתי, שאני צריכה זמן לחשוב כי אפילו המחשבות שלי לא מבינות את עצמן עם כל ההפסקות שאני עושה בין מחשבה למחשבה, שנקטע לי חוט המחשבה, שאני כבר קצת אבודה. זה לא שאני צריכה חופשה.
אני רוצה חופשה.
בלעדיהם.

ולא הסתרתי ולא טייחתי, אמרתי להם את האמת בצורה שמתאימה לגיל שלהם.
והם שאלו שאלות שמתאימות לגיל שלהם; שאלות משעשעות וחכמות בצורה מפתיעה; רצו לדעת למה אני טסה ועם מי, ומה אני אעשה שם ומה אני אוכל, ואיפה זה חוצלארץ ואם אפשר לגעת בעננים ובאיזו שפה מדברים ואיך אבין מה שאומרים, ובסוף קצת נעצבו והגדול שבחבורה התחיל לבכות ואמר שהוא רוצה שאני אחזור.
הסתכלתי עליו, על בכורי, על זה שהפך אותי לאמא, זה שנתן לי את התואר הזה בלילה אחד מבעית, בהריון בן שבעה חודשים שלא היה צריך עדיין להסתיים, ושאלתי אותו אם הוא אוהב לראות שאמא חוזרת.
הוא הרים את העיניים הגדולות שלו באיטיות, נחלים של דמעות נשפכים מהן, וענה בלי קול "כן".
"אז בשביל שאמא תחזור, היא חייבת ללכת".

אני מסתכלת עליהם ישנים, על שלושת הגוזלים שלי
ולוחשת; שלום, אני נוסעת,
כדי לראות, כדי לחוות, כדי לישון ולטעום, כדי לספוג ולנשום.
כדי לחזור.

נועה הנדין בנתב״ג

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *