סבתא מגרשת את החושך

כילדה שהתבקשה לשמור תמידית על השקט, הרקיעה המתבקשת הזאת בחנוכה של הרעים והטובים עשתה לאמא שלי טוב. עד כדי כך טוב שגם היום, כשהיא בעצמה כבר סבתא, היא מתעקשת לרקוע בצורה לא פרופורציונלית. מזל שהשכנים מהקומה למטה מחבבים אותנו…

מאת: אורית הראל


חנוכה היה ונותר אחד החגים החביבים עלי מאז ומעולם. כי הוא חג שמח. בלי איסורים, עם הרבה אור, אביזרים טקטיים נחמדים (חנוכייה, סביבון) מאכלים עתירים ושמחים, טובים ורעים ברורים, נס גדול (כבר פחות מאמינה, אבל עדיין רוצה) וניצחון חלק. כשהייתי עוד יותר נמוכה ממה שאני היום, אהבתי מאוד גם את החופשה הנחמדה. וכמובן, דמי חנוכה. סיבה בילד-אין למתנות, עניין חביב כשלעצמו. גם המוזיקה של החג, כלומר שיריו, נהיו להיט מבחינתי, עוד בגן. משהו בקצביות של רובם, בשמחה, בהתלהבות כנראה. כילדה הכי חננה, הכי ביישנית והכי פוחדת להמרות את פי סבתה האוסטרית המחמירה (היא בחיים לא הייתה מקבלת אותי לליגת הסבתות), עצם האישור לרעוש ולגעוש בשירים האלה העניק לי כנראה איזו הזדמנות חוקית לקתרזיס נחוץ. כשלימדו אותי בגן "באנו חושך לגרש" שבסוף כל משפט בו לא זו בלבד שמותר היה לרקוע ברגל – התבקשנו לרקוע (!) הייתי מאושרת. בבית שלנו אסור היה באיסור חמור לרקוע ברגליים. כי זה לא מנומס, לא נאה, מפריע לשכנים למטה (מתחתינו היה משרד של ויצ"ו, שהתרוקן לגמרי משעת הצהריים ועד למחרת. אבל עם ההיגיון של סבתא שלי מעולם לא התווכחתי. בעיקר מהפחד) ובכלל, סימן מובהק לגסות רוח. והנה, הגננת ממש מבקשת לרקוע ברגליים.

במסיבת החנוכה בגן חיכיתי בכיליון עיניים לנאמבר של "באנו חושך לגרש". אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל כיכבתי. בביישנות, אבל בעוז. מה-זה גירשתי את החושך, באור ואש ורקיעות מתחזקות.


לפני שבועיים, כשפעוט-1 ו-2 התחילו לזמר סביבון סב-סב-סב ולדבר איתי בכובד ראש על אנטיוכוס הרשע שעשה לאנשים חיים מאוד קשים כפי שהסביר לי פעוט-1, בחור עם רגישות חברתית ראויה לשבח, התחלתי להתעניין בצד המוזיקלי של ההכנות לחג.

זה התחיל בשיר הסביבון ועבר די מהר לסביבון מזמר. יש דבר כזה. רעיון נחמד לקטנים, שאין להם שום בעיה – ולעיתים גם העדפה – לשמוע בלופ את אותו שיר אפילו חצי שעה ברצף, אבל קצת פחות מתחשב במבוגרות נוירוטיות (אוקיי, אני). אחרי הפעם המי-יודע-כמה של סביבון סב-סב-סב בגרסה מתכתית כשאנחנו תקועים בפקק ביקשתי הפוגה. 'כואב לי הראש', טענתי כדי לא להגיע למחוזות הדי-כבר-עם-החור-בראש הזה. הוא ניאות, אבל הדבר הראשון שדיווח עליו כשנכנסו הביתה – והוא קולט מידע כמו אנטנת צלחת רב-כיוונית – היה: "לסבתא כואב הראש!".

חלף יום, חלפו יומיים. סאגת אנטיוכוס צברה תאוצה. התווסף נס גדול (אני: איזה נס? הם: גדול), נדגמו המון סופגניות נמסר הרבה מידע על ההכנות למסיבות בגנים, ונוספו שירי חג לרפרטואר, אבל לא האחד האהוב עלי.

כשראיתי שהזמן אוזל ולא מגיע שום נס, חנוכה ובכלל, הבנתי שאם אין אני לי – מי לי. לקראת סיומה של ארוחת הערב, אחרי שדנו בסופגניות, בבית המקדש (אמרתי לכם שהייתה התקדמות) ובמעדַנִי-דָנִי (המנה האהובה על פעוט-2), פניתי אל שני הבחורים שלי ושאלתי אם הם מכירים את "באנו חושך לגרש". הם שגרו אלי מבטי עניין-מנומס. כיוון שהוריהם – קבוצת הגיל שמשום-מה אינה מעודדת את שירתי – לא היו בחדר, הרהבתי עוז והתחלתי לשיר. פעוט-2, מועמד ודאי לשירות הדיפלומטי (כלומר, אחד שהאמת היא חומר גלם גמיש בידיו), הנהן אלי בסלחנות מסוימת ומלמל, כן-כן.
'נו, נכון שיר יפה?' התחלתי להיסחף. הם עדיין היו שקועים בעיקר במזון.
'תראו איך אני שרה את השיר' אמרתי, הגברתי ווליום ושלחתי רגל קדימה לרקיעה. אחרי הפעם הראשונה הם עצרו הכול והתבוננו בי כלא-מאמינים. אחרי הרקיעה השנייה הם הביטו בי המומים. ברקיעה השלישית כבר הופיעה אמם, לא אחרת מבתי, ושגרה לעברם גיחוך מרגיע-מבטל. שנייה אחריה הופיע החתן המופתע.

סבתא לא רק שרה (!) היא גם מרעישה. בכוונה!
סיפרתי לנוכחים את זיכרון הילדות שלי על השיר. המבוגרים הקשיבו בנימוס כבוש (יש להם ברירה?). פעוט-1 ו-2 נתקעו עוד במשפט הראשון שלי, ב"כשהייתי בגן". הרי אין מצב שסבתא הייתה בגן. סבתות לא הולכות לגן.
הן מקסימום לוקחות מהגן, או מביאות אליו.

  1. מיכאלה פיצ'ון אומר:

    סיפור מקסים! מזכיר לי שאצלנו, משפחה שקטה מטבעה, יש ריקוד מביך במיוחד לצלילי "מעוז צור" במבטא אמריקאי חזק. הריקוד עובר גם לפעוטות אצלנו וזאת ההזדמנות היחידה שלהם לראות את סבתא רוקדת ????

  2. ספיר אדלר אומר:

    אוהבת את ההומור בכתיבה שלך! אין ספק שיש משהו ברקיעה הזו מאוד מזפק בזכרון ילדות והנושא של הרעש ברצפה כל כך מוכר ואנחנו גרנו בקומה ראשונה!

  3. איילה אומר:

    אצלנו סבתא מוציאה אקורדיון, אז אין סיכוי שיאמינו שהייתה בגן;) מקסימום בשטייטל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *