מכתב לכלתי

היוש לך,
כן, אני מדגדגת את גיל 60 ואני אומרת היוש.
פעם לא הייתי צריכה להסביר את צורת הביטוי שלי אבל היום, כשעוד שנייה יש לי תעודת גמלאי,
הצורך הזה לשמור על ייחודיות ועדיין להישמר מלגלוש לפאתטיות הוא משימה לא פשוטה בכלל.
אבל מספיק לדבר עלי, מה לך- בחורה צעירה שהכול אצלה עוד עומד במקום- ולדיבורים על מה
שהיה פעם מגניב אצל חמותך?
כן, אני חמותך.
כאמא לשלושה בנים אני לא יכולה שלא לחשוב על הרגע שניפגש.
גם אם רציתי אני באמת-באמת לא יכולה שלא לחשוב על הרגע הזה שניפגש, כי בישראל פינת חוסר
טאקט כל מי ששומע שיש לי שלושה בנים מיד חייב לתבל את השיחה ולהגיד לי: ׳חכי חכי מה יהיה
כשהם יביאו לך כלות׳.
עכשיו, כשהם בני שנים בודדות אני לא ממש חושבת על החתונה שלהם. הכי רחוק שלי זה לדמיין
את הבר מצווה וגם זה רק אם עברתי שבוע בלי התרסקות של מי מהם ממשהו שהם לא היו אמורים
לטפס עליו.
כשתהיי אמא תביני.
אבל אני יודעת שזה יקרה- ואז ניפגש.
רבות דובר על הקשר שבין כלה לחמותה; שנים של מחקרים, ספרים וסרטים טיפחו את המנגנון הזה
שבו תמיד שורר מתח בין השתיים האלה.
השתיים שאנחנו.
תחשבי על זה, יש לכך הרבה סיבות הגיוניות; זה לא כי כשהוא היה בן ארבע הוא אמר שהוא רוצה
להתחתן רק איתי, וגם לא כי אני מפחדת שתיקחי לי אותו.
בואי (עדיין אומרים בואי?), אני ילדתי אותו ולכן הקשר בנינו הוא מאז ולתמיד;
הוא נוצר אצלי, נברא אצלי, זה לא משהו שמישהו או מישהי יכולים לקחת.
וגם אין לי פחד מהיום בו יפרוש כנפיו ויהפוך לבן זוגך, להיפך, אם אודה על האמת ולמרות שעכשיו
הוא עוד קטן (ואת אולי עוד לא נולדת) יש רגעים שכדי לשמור על שפיותי אני מזכירה לעצמי שיבוא
יום והוא יגדל, יעזוב את הבית ויגור איתך. לכם תהיה חלקת אלוהים בקומה רביעית בלי מעלית
שמזווית מאוד מאוד מאוד מסוימת תראו ממנה חתיכה של ים (וזה יהיה הדבר הכי רומנטי בעיניכם)
ולי תהיה צלחת שרק אני אוכל ממנה, ספונטניות ויקיצה טבעית.
כשתהיי אמא תביני.

בשורה התחתונה הבן שלי בחר בך.
מכולן.
וגם אם אני לפעמים עושה פרצופים על הקומה הרביעית בלי מעלית שאת כל כך אוהבת כי רואים
ממנה את הים (מנקודה מאוד מאוד מאוד מסוימת), אין לי ספק שהוא יודע מה הוא עושה.
למה?- כי אני לימדתי אותו לבחור (ולכן כך מסתבר, אין לי למי לבוא בטענות)-
לימדתי אותו לנסות מאכלים שנראו לו ״איכס״ (וגם שאפשר להגיד איכס), לימדתי אותו להקשיב
לדעות אחרות משלו גם אם הוא משוכנע שסנדלים בינואר זה שילוב הגיוני, לימדתי אותו להושיט יד
לחבר שנפל. פיזית ונפשית.
לימדתי אותו מה זה נפשית.
לימדתי אותו לעמוד על שלו ולהסביר למוכרת שפלסטר של אנה ואלזה זה גם של בנים, לראות את
הטוב שבעולם וגם את הרע ולדעת להבחין ולבחור ביניהם.
לימדתי אותו לבחור בעצמו ולדעת שהבחירה היא שלו ושאני תמיד נמצאת שם בשבילו אם יצטרך.
כשיצטרך.
וכך את התפקיד שלי סיימתי- וזה לא היה קל- לא כשהוא צרח באמצע הקניון ונשכב על הרצפה, לא
כשהוא זרק את האוכל על הרצפה, לא כשהוא נפל עם הפנים על הרצפה ולא כשמצב הרוח
והאנרגיות שלי היו בגובה של הרצפה.
והיו ימים שלא האמנתי שאצליח לקום מהרצפה.
והיו גם לילות שישנתי לידו על הרצפה.
כשתהיי אמא תביני

הוא הדבר הכי יקר לי.
ואני מקווה שיום אחד גם את תהיי.
אבל זה לוקח זמן,
כי לא בחרתי בך ואת לא בחרת בי-
כי לא גדלת בתוכי,
אבל אני חותמת לך שאני יכולה לאהוב אותך מאוד
כי אני אמא,
והלב שלי כבר יודע איך להתרחב כדי להכניס לתוכו עוד מישהו,
עוד מישהי
כשתהיי אמא תביני.

היוש, אני חמותך.

קרדיטים:
אוברולים: noomi
צילום: אורטל אקרמן
  1. איילת אומר:

    והדמעות ממשיכות, אוח כמה שאת מרגשת, את כותבת את ליבי ובטח עוד כמה וכמה לבבות אימהיים
    יש מצב שדרך המילים שלך הבנתי קצת את חמתי – לשעבר- שתחייה
    זאת שתמיד ייחלתי לא להיות כמוה
    אני רוצה להיות כמוך – תהיי שם כשהם יבואו לי עם בחירות ליבם? תחזיקי לי את היד ותזכירי לי?
    אוהבת אותך יא מרגשת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *