למי קראת סבתא?

מאת: אורית הראל

צריך להודות על האמת: רוב חברי ומכרי (חלקם אפילו מוקיריי) הטילו ספק בכישורי הסבתאות שלי בטרם נהפכתי לסבתא. להגנתם ייאמר שאכן מעולם לא נמניתי עם האנשים שנמסים מול כל תינוק מרייר (אף נשמעתי מציינת פה ושם בריש גלי – כשהעובדות אכן היו כאלה – שנתקלתי בתינוק מכוער/ פעוט מעצבן וכיוצא באלה), וגם לא עם הנשים שמרגע מסוים בחייהן תובעות מילדיהן ש"יביאו נכדים". לא. ממש לא היה לי דחוף להפוך לסבתא, אני לגמרי מחזיקה בדעה שאנשים צריכים להביא לעולם ילדים אך ורק כשהם מרגישים ממש מוכנים ובשלים ורוצים, כי גם אז המציאות לא דומה לשום דבר שדמיינתם או חשבתם שאתם רוצים/שיהיה (ע"ע המשפט הנהדר שאומר ששון גבאי ליובל סגל כאב לבנו הבוגר, בסרטו של אבי נשר "סיפור אחר": כשנולד לך ילד, נולדים בעצם שני ילדים – הילד שדמיינת והילד שבאמת נולד). וחוץ מזה, אני אישה עובדת, רוב הזמן מג'נגלת בין אי-אילו משימות, מטלות ודד-ליינים, כך שהמחשבה כי בלו"ז הצפוף/נוירוטי שלי לא בדיוק ישתבץ בנוח נכד – לא הייתה לגמרי מופרכת.

אבל אז הוא הגיע, לפני חמש שנים. הנכד הראשון שלי. והוא עשה את זה הרבה לפני המתוכנן. עדיין הייתי בשלב שבו הקשר בבטן של הבת שלי נראה לי יותר כמו הצטברות גזים או המון מים (ברור שלא אמרתי, מה אני – מתאבדת שיעית?!), וזה בעיקר הצחיק אותי. אבל הוא הקדים. מה זה הקדים? אפילו להתאפר כמו שצריך לא הספקתי (שבוע 29, זימון למיון יולדות בשש בבוקר אחרי הנחת-משפחה). כ-20 שעות ראיתי את הבת שלי, שנראתה לי פתאום עוד הרבה יותר רזונת וקטנטונת (טוב, הבה נודה: גם אני לא גוליבר אבל רוב הזמן, ועם קצת עזרה מעקבים גבוהים, קל לנו להעמיד פנים שאנחנו גדולות מהחיים), מתענה וסובלת ולא האמנתי שבסוף הלילה זה ייגמר בלידה. אבל הפעוט בשלו, החליט להגיח.

כחלחל, קטנטן וזעיר (נשבעתי לא לעשות את השוואות שקית הסוכר האיומות), הוא דפק כניסה דרמטית להפחיד.

למחרת בבוקר לבשתי חלוק צהוב (לגמרי לא הצבע שלי), התייצבתי בפגייה בין כל המוניטורים המהבהבים-מצפצפים, והסתכלתי על הזערור ששכב באינקובטור שלו. הזרוע שלו הייתה בממדי הזרת שלי. הסתכלתי על הבחורון הקטנטן-להכאיב (קילו-שלוש-מאות-שבעים) שלגופו חיתול בגודל מפית קוקטייל וסביבו שלל צינוריות, וראיתי גיבור. גיבור מעורר השתאות, שלא מפסיק מאז ועד היום לעורר את התפעלותי. אני חושבת ששם, בפגייה, התאהבתי בו וכל הקונספציה על אודות פוטנציאל הסבתאות שלי הלכה לפח.

במשך שמונה השבועות שבהם הוא שהה בפגייה ביקרתי אותו ארבע-חמש פעמים בשבוע. ביקורי-התנחלות. נהפכתי לחלק מהנוף, כמו מכלי הסֶפְּטוֹל הכחול לחיטוי ידיים. לא נעלבתי כשאחות קפדנית ומרוטה בקצה משמרת נהמה לעברי (ולא פעם אחת) "סבתא!" כאילו אין לי שם וזהות למעט היותי סבתא, כאילו אני (ולא היולדות הנסערות) סובלת ממתקפת הורמונים מרככת-שכל. ניג'סתי-ביקשתי-התחנפתי-התחננתי לאפשר לי להשתתף (להחזיק קנגורו, להאכיל – נו, נגיד – מהמבחנה בזונדה) כאילו אין לי כבוד, אין לי בושה, כאילו תמיד אני ככה. חבריי ומכרי (ומוקיריי) לא היו מזהים אותי לו היו רואים, ולא האמינו לאף אחד מהסיפורים.

אם לתמצת את הנקודה: שם, בין החלליות השקופות שמשגרות את האנשים הקטנים האלה לחיים, נהפכתי לעפר לרגליו. ואני לגמרי לא מסתירה את זה.

כי הוא גיבור אמתי ובשבילו, בשביל גיבורים כמוהו סבתות עפות.

וחוץ מזה הוא חכם וחמוד וחתיך ומצחיק, מחמיא לי על הבגדים ומייעץ לי איזה תיק לקחת באיזה יום, מספר לי את הרכילות הכי חמה מהגן ומהמשפחה, מתעניין במה שאני מספרת, אוהב את הבדיחות שלי ואת הנהיגה שלי, ובאופן כללי מעריץ אותי כמו ששום גבר מעל גיל 30 כבר לא מעריץ אותי.

יש לו כבר שני אחים קטנים שהם עושי-דברו וממשיכי-דרכו בכל הקשור בתבנית היחסים איתי ובמילים אחרות: יש לי קהל שבוי ואוהד. במיוחד כשבנוסף לקסם אישי (בטונות, ברור) אני מביאה איתי גם דובונים/כדורי שוקולד/במבה ושאר סוכרים.

 

צילום: אלונה כהן
אורית ונועה לובשות פיו פיו
הילדים לובשים הוניגמן קידס

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *