את לא מחליטה עלי!
(או: איך מצאתי את עצמי עם אוברול ורוד מאוד וצמוד מאוד)

אני יודעת שפורים עבר ושאולי בלוגפוסט על תחפושות נראה קצת פחות רלוונטי כרגע- אבל תנו לי עוד כמה שורות, ותבינו.
אין כאן טיפים לקניית או הזמנת תחפושות- ובימי קורונה ואלכו ג'ל שכאלה אני לא חושבת שמישהו יכול לתת טיפ אמיתי לתזמון משלוחים מעבר לים. אז מה כן יש כאן?- הצצה לדרך שלי (היא אפשרית, אני נשבעת) לקבל החלטות משותפות עם אלה שאין להם זכות הצבעה בבחירות (נכון לעכשיו), שמגיעים מקסימום למותניים שלי (נכון לעכשיו) ושנוטים לשנות את דעתם במהירות גם עכשיו.
ועכשיו.
בתחילת החיים המשותפים שלנו- אלה שבהם אני קיבלתי את התואר "אמא" הרבה לפני שהבנתי את התפקיד, והם קיבלו את התואר "תינוקות" מה שאומר שמצופות מהם שתיים ורבע פעולות בסיסיות לצד 100,000 פעולות, ניואנסים, מימיקות ושאגות לא ברורות שאני אמורה לפענח- אני החלטתי עבורם.
זה נשמע נורא הירואי, וזו באמת חתיכת אחריות, אבל אז לא ישנתי ולא זכרתי איך קוראים לי (או להם לפעמים) ולא הבנתי את כובד המשקל.
עם הזמן, כמו כל הורה, התחלתי למצוא את הדרך שלי- חלקה בנוי מתובנות שהיו לי כל חיי, חלקה בנוי על שבירת תובנות שהיו לי כל חיי ועוד חלק גדול הוא בחינה, למידה, ניסוי (תהייה) וטעייה .
אז מה למדתי תוך כדי הטעויות שלי?- לערב אותם כמה שיותר, להסביר, לתאר, לדבר פתוח ולשאול אותם כל הזמן במה הם בוחרים, כל עוד כמובן לא מדובר בעקרונות חינוכיים.
לא פעם אנשים מבוגרים- קרובים או רחוקים- שואלים אותי אם לתת להם עוד משהו לאכול, או אם להוריד להם את הסווטשירט, התשובה שלי תמיד היא: "תשאלו אותם".
הרבה פעמים התחושה שלי היא שאנשים לא מצליחים להתייחס ליצורים הקטנים האלה ברצינות- כאילו בגלל שהם קטנים או נמוכים באמת קל יותר לדבר מעל הראש שלהם, להעביר את השיחה מעליהם ולא דרכם.
כן, יכול להיות שתשאלו ולא תהיה להם תשובה, ויכול להיות שתהליך שמערב ילדים קטנים יתארך (ויתארך ויתארך ויתארךךך) אבל תחשבו רגע על עצמכם נכנסים למקום בו מישהו פשוט מניח שחם לכם ומוריד לכם את הסווטשירט. בלי לשאול. קצת פסיכי, לא?
——————————————

והנה בא הקלוז'ר:
בין מאות התגובות שקיבלתי לתחפושת המשפחתית שלנו חזרו על עצמן שתי שאלות:
*איך מצאתי תחפושת שכולם אוהבים?
*ואיך שכנעתי את המושלם ללבוש את זה?

אז את התחפושת שכולם אוהבים לא אני מצאתי- הם מצאו.
הצעתי להם להתחפש כולנו יחד ובדקתי אם הם בעניין- כלומר שאלתי לדעתם. החבורה שלי לא שיחקה אותה הארד-טו-גט אפילו לשנייה והיו בעננים. משם המשכנו לשלב בחירת התחפושת המתאימה; כל אחד מהילדים הציע רעיון משלו בזמן שאני מכוונת אותם (או מורידה לקרקע…).
היו להם שם המון רעיונות יפים ומקוריים ואת כולם כתבתי (ואני שומרת, ברור), אבל על הפאוור ריינגרס כולם הסכימו. ואפילו אני התלהבתי לשלוח ד"ש חם לניינטיז.

ולשאלה איך שכנעתי את המושלם ללבוש את זה?
אומרים שג'נטלמן לא מספר.
אז גם לא ליידי 😉

צילום: דליה שחר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *