אני האמא שלא ליטפה את הבטן

 

 

צילום: דליה שחר

 

הסיפור שלנו, שלך ושלי, לא כזה מקורי,
יש כאלה לא מעט-
אבל את הסיפור שלנו לא מספרים.
בטח לא בקול רם.
כי איזו מן אמא אומרת שהיא לא התחברה על ההתחלה?-
איזו מן אמא יכולה להיות מותשת עוד לפני שהגעת לעולם?
שבורה, מרוסקת, כמעט מוטרפת,
ועוד להגיד את זה?
אני.

34 שבועות לא דיברתי אליך, לא דיברתי עליך.
היית פונקציה של חישוב מתמטי ונתונים רפואיים.
ידעתי בכל רגע נתון, גם מתוך שינה (שהייתה טרופה במשך חודשים), באיזה שבוע אני.
כמה זמן אתה כבר שם, כמה זמן אני צריכה להחזיק.
בשבוע 18 התחילו הצירים ואיתם שמירת הריון.
אני והתקרה ברומן שנע בין שגעון לשיממון.
שבוע 23 אשפוז ראשון.
שבוע 24 אתה עובר בר חיות.
מעכשיו זה להיות או לחדול.
בבקשה תחזיק בפנים. בבקשה.
6 נרות כל יום (ולא של יומולדת), 14 כדורים (ולא של כדורגל), דקירות, נוזלים, תרופות לווריד.
בהיתי, שתיתי, התפללתי, התחננתי,
שוב שתיתי, שוב הזרקתי, שוב בכיתי
ושוב התאשפזתי.
והתחננתי;
תישאר בפנים ילד, אל תמהר לצאת אל רגע האמת.

שבוע 34, אתה בחוץ.
לא בוכה.
אני בוכה בשביל שנינו.
בשביל כל היבשת.
תבכה.
בבקשה תבכה כבר.
הוא בוכה.
ונלקח.
אין לי הקלה, אין לי התרגשות, אין לי תינוק בידיים.
אני נשארת, שותתת דם.
קרועה.
ומכירה את התחושה, כי זו פעם שנייה.
כבר נקרעתי ככה שנה וחצי קודם, בשבוע 29.
אז אני שותקת
ובוכה.

בימים הראשונים אני על אוטומט.
לא מתחברת.
כועסת על עצמי (ועל כל מי שברדיוס)
מקולקלת, עוד פעם דפקתי הכול-
די כבר עם כל הסערות האלה!
די כבר עם כל הדרמות האלה!
אני יושבת
ושואבת,
וזה לא כואב לי, כלום לא כואב לי.

עבר שבוע ואיתו הגודש בחזה וגודש השאלות חסרות הטאקט מהסביבה.
אני יושבת איתך על כורסת בית חולים.
הרופאים סיימו לבדוק אותך,
האחיות מאכילות תינוקות אחרים.
סופסוף רק שנינו.
אני מרימה אותך.
נושמת אותך.
העיניים מתמלאות בדמעות.
הפעם של אושר.
הקלה, סופסוף הקלה.
הכלה.
ואני מסתכלת עליך ותוהה אם בגיל שבוע (או מינוס חמישה שבועות, תלוי איך סופרים)
אתה מצליח לזהות שלא התחברתי.
שהפחד שיקרה לך משהו שיתק אותי.
היי גוזל, אני האמא שלא ליטפה את הבטן,
שלא שרה לך,
שלא הצטלמה איתך שם בפנים,
שהקול הכי מוכר שלך ממנה הוא קולו של בכי.
זאת לא שורת הפתיחה הכי אטרקטיבית בעולם,
אבל זו האמת שלי.
שלנו.
וזה הסיפור שלנו, והוא לא כזה מקורי,
אבל את הסיפור שלנו אנשים אחרים לא מספרים.
אמא כן מספרת.

כשתגדל, אם מישהו יישאל אותך למה אתה תמיד ממהר,
תסביר שככה היית עוד בבטן.
אם מישהו ינסה להניא אותך מעמדתך,
תבהיר שאתה עומד על שלך מאז ומתמיד.
אם מישהו יישאל אותך מאיפה הביטחון הזה בעצמך, בדרך שלך,
תגיד שנולדת ככה.
ואם מישהו יתהה מאיפה הפתיחות והיכולת לדבר על הכול,
גם על מה שלא נעים (לאחרים) לשמוע,
תגיד להם שזה,
זה לגמרי מאמא שלך.

צילום: דליה שחר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *