אמא עצמאית

"צריכה אישור מחלה?" שואלת אותי בנימה מנומנמת-משהו, טרום עידן הקורונה, המזכירה במרפאה. אני מהרהרת ביני לבין עצמי, מסכמת עם עצמי שאני מאשרת לעצמי ימי מחלה, ועונה לה: "לא, תודה". איכשהו, בלי להתכוון, אני מעירה אותה מהרוטינה של חייה עד כדי כך שהיא מרימה מבט (הגיע הזמן באמת) כדי לראות מי היא פורעת המוסכמות שאיתה היא מדברת. לפני צאתי אני שומעת אותה, ספק מסננת, ספק מפזרת מחאה לעבר היקום: "האימהות של היום מרשות לעצמן לא לעבוד…"

אני פכפוך מים. אני נהר זורם. תכניסי אוויר. תוציאי אוויר. תתעלמי. תחייכי. אף אחת משיטות הדמיון המודרך שאספתי במהלך חיי הלחוצים משהו לא מסייעת לי בכיבוש הכעס.

דווקא עכשיו, כשפיתחנו כחברה מעורבות ועניין בתכנים המועברים לדור הצעיר; כשמוסדות החינוך והמדיה מעודדים נערות ונשים צעירות להיות עצמאיות ולעמוד על שלהן, כשהחברה מתיימרת להניף דגלי שוויון בכל תחום אפשרי וכשבכל מערכת בחירות (שמתרחשות כל חמש דקות) בודקים הפרשנים את מצבו של הייצוג הנשי בכנסת- 

איך זה יכול להיות שעצמאותן של נשים עובדות ובעיקר של אימהות עובדות אינה דבר שבשגרה? 

"אימא". הסטטוס בו זכיתי ביושר רב (20 שעות של צירים) בלי שום הכנה (לידה בשבוע 29) לפני שש וחצי שנים גרם לי לשנות את התנהלות חיי. כולה. הזמן הפנוי (מה זה?…), הספונטניות, התחביבים… ומעל לכל הקריירה. אנחנו; "האימהות של היום", רוצות או נאלצות – כי לא אנחנו המצאנו את המונח "יוקר המחיה" – לעבוד. כן, כן, אנחנו גם אימהות במשרה מלאה וגם נשים עובדות. 

חלקנו, ואני שייכת לז'אנר הזה, אף משנות את הקריירה, עוזבות מקום עבודה מסודר ונוח ופוצחות בקריירה עצמאית כשבאמתחתנו ידע, תעוזה, אמונה וערימת הורמונים משתוללים. 

להיות אמא ועוסקת עצמאית זה מקור לחשבון נפש אישי יומיומי: עד כמה התאמצת היום, עד כמה קידמת את עצמך ועד כמה ויתרת לעצמך. כן, גם זה קורה. מעבר לעצמך, שמקשה ללא הרף, יש את הסביבה – הפעם בדמות מזכירה רפואית, שמתעקשת להכניס לתבניות ומביטה בך במבט לא-משוכנע שקובע שאת לא עושה כלום כל היום. מה, מישהו ממש משלם לך על זה? מה בדיוק המקצוע שלך? לעבודה הולכים, ואת?- את לא הולכת לעבודה? 

אולי בתפיסה הרווחת אני לא נחשבת עובדת. אולי רק מי שיוצא מהבית, מחתים כרטיס ומקבל תלושים לחג נחשב עובד.
גידול ילדים לא תקע אותי מאחור, להיפך, הוא שידרג אותי והפך אותי ליצירתית, יעילה ומתקדמת יותר. אני לא הולכת לעבודה, אבל אני בפירוש עובדת.
אין אמא שלא עובדת.

                            

צילום: דליה שחר 

מנשא: בייבי ביורן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *