אל תגידו לי

חודש נובמבר הוא חודש המודעות לפגים.
בתור אמא לשלושה פגים יש לי בקשה אישית;
אני יודעת, רוב הסיכויים שאתם לא מתכוונים, כנראה אתם לא יודעים או לא מבינים, אבל לפעמים יוצא לכם מבאס כזה. נטול מחשבה. או רגישות. או טאקט.
זה בסדר, אתם בחברה טובה, גם אנחנו לא באמת יודעים איך לעכל את הסיטואציה, אבל עדיין, אם אין לכם משהו טוב להגיד פשוט אל תגידו.

♦ אל תגידו שהוא יצא בדיוק בזמן כדי לא לפגוע בגזרה של אמא
(כי הייתי מעדיפה לשקול טון ורבע ושייצא בשבוע 40. גם 38 הולך).

♦ אל תגידו לי שיש לי מזל ובגלל שהוא כזה קטן לא כאב לי בלידה
(כאב לי, בדיוק כמו לאחרות. אולי בעצם יותר, כי לי גם כאב הלב כשהוא נאבק לפעום בקצב סדיר בעוד הראש מפריע ושולח רקטות של חרדה קיומית).


♦ אל תגידו שהוא בכלל לא נראה כמו פג
(איך אמור להיראות פג בעיניכם? עם קרניים? אה, לא אין לו. היו לו אבל בפגיה הוא עבר ניתוח כריתת קרניים. גם את הזנב הם הורידו).


♦ אל תגידו: "וואיייי אייזה קטטטטן הוא!"
(באמת? כבר שתי דקות שלא שמתי לב. תודה על התזכורת).


♦ אל תגידו לי: "מה? כל יום את נוסעת לפגיה? ממש כל יום? וואוו…"
(אתם לא רואים את הילדים שלכם כל יום? אה, אתם כן? כל יום? ממש כל יום? וואוו…)


♦ אל תגידו לי: "את לא מפחדת לגעת בו"?
(לא. אני מפחדת מהבורות שלכם).


♦ אל תגידו לי שנורא חשוב להניק וזה נורא מחבר בין האמא לתינוק
(אפרופו חיבור; התינוק שלי בפגיה מחובר לעירוי, מד דופק, מד סטורציה, סנסורים וזונדה. אז עד כמה אינטימי יכול להיות החיבור שלנו בתוך כל החוטים, הצינורות ועשרות האנשים שסביבנו?).


♦ אל תגידו לי שאנחנו בפגיה כבר מלא זמן וכולם שואלים מתי אנחנו משתחררים
(גם אני שואלת כל הזמן את הרופאים, את היושב במרומים ואת עצמי. אין בפגיה תאריך שחרור ידוע מראש. בכלל, כלום בפגיה לא ידוע חוץ מהעובדה שאת בפגיה).


♦ אל תגידו לי שאני לא צריכה להגיד שהוא פג כי הוא כבר לא פג
(הילד שלי פג מהיום שנולד מוקדם מהצפוי ועד בכלל. זו עובדה בשטח. תתמודדו).


♦ אל תגידו לי שאני אשכח את תקופת הפגייה
(אי אפשר וגם לא צריך לשכוח. מישהו מתנדב למחוק כמה חודשים מחיי ילדיו? לא?- גם אני לא).


ובבקשה, בבקשה, בבקשה,


♦ אל תגידו לי שאח של הגיסה של השכנה גם נולד פג והיום הוא הר אדם
(זה מרגש אבל אין לי מה לעשות עם המידע הזה. באמת).

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *